החלטה בתיק ת"א 2091-07

המבקשת - היא הנתבעת - הגישה בקשה למתן הוראות להמשך הליכים בתביעה.

לגישתה - המשיב, התובע אינו משלם חוב פסוק, בהתאם פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 2.4.13 (שיכונה להלן: " פסק הדין בערעור"). המבקשת עתרה כי בית המשפט יקצוב לתובע מועד להשבת הכספים שהועברו אליו על ידי המבקשת מכוח פסק הדין של בית משפט זה  מיום 11.7.11 (להלן: "פסק הדין"), אשר בוטל לטענתה בפסק הדין בערעור. עוד בקשה המבקשת כי בית המשפט יקבע כי אם הכספים לא יושבו עד למועד שנקצב על ידי בית המשפט, כי התביעה תימחק.

לגישת המבקשת, אי השבת הכספים בהתאם לפסק הדין בערעור מחד גיסא, והמשך בירור התביעה מאידך גיסא, עולה כדי ניהול הליכי משפט בחוסר תום לב, וניצול לרעה של ההליכים הדיוניים. המבקשת מפנה להלכה הפסוקה על פיה לבית המשפט ישנה סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט.

המבקשת ציינה כי היא בקשה את עיכוב ביצוע פסק הדין, ובית המשפט נעתר רק חלקית לבקשתה, שכן האמין למשיב כי אם יהיה צורך בכך, הכסף יושב למבקשת. מהתנהלות המשיב עולה כי הוא מנצל לרעה את הליכי המשפט, מפר פסק דין והחלטה ברורים של בית המשפט העליון, ואינו מחזיר למבקשת את הכספים שהועברו לו על ידיה. כן עתרה המבקשת כי בית המשפט יורה כי על המשיב להפקיד ערובה להוצאותיה. זאת משום שקיים חשש מהותי כי אם תביעתו של המשיב תידחה, למבקשת לא יהיה ממי להיפרע את הוצאותיה.

אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה מבוססת על הנחת המבקשת לפיה משניתן פסק הדין בערעור, שקבל את הערעור - היה על המשיב להשיב למבקשת את הכספים ששלמה לו המבקשת מכוח פסק הדין. המשיב חולק על הנחה זו. לטענתו, בית המשפט העליון לא ביטל את פסק הדין במסגרת פסק הדין בערעור. עוד נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה, הדרך הנכונה בה היה על המבקשת לנקוט לצורך השבת הכספים ששולמו לה לאחר מתן פסק הדין בערעור (ואף לו היה הערעור מבטל את פסק הדין), היא להגיש תביעה להשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

בהקשר זה הפנתה המבקשת כי להלכה הפסוקה, על פיה שאלת ההשבה לאחר מתן פסק דין בערעור המבטל פסק דין של הערכאה קמא, עשויה לקבל התייחסויות שונות בהתאם לנסיבות. לגישתה, ישנם מקרים כי ראוי שבית המשפט שלערעור יעניק סעד השבה כפועל יוצא מקבלת הערעור, וכך יתייתר הצורך לפתוח הליך חדש למטרה זו (ר' רע"א 4148/05 מודול ייעוץ והכוונה בע"מ נ. בולוס מיום 30.6.05).

יוער עוד כי הצדדים התייחסו להחלטת בית המשפט העליון מיום 21.5.13 בה קבע בית המשפט העליון כי " משהתקבל הערעור ובוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ממילא בוטלו גם החיובים שהושתו מכוחו על מי מהצדדים". על החלטה זו הגיש ב"כ המשיב בקשה לביטול החלטה, בטענה כי ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד. בהחלטת בית המשפט העליון בהתייחס לבקשה זו, נקבע כי מדובר היה בבקשת ביניים שבית המשפט העליון היה מוסמך לדחות אותה גם מבלי לקבל תגובה. בהחלטה מיום 21.5.13 לא הוענק למערערת (היא המבקשת דנן) סעד, ואף הובהר בה כי בית המשפט העליון השלים את טיפולו בערעור.

משתי ההחלטות הנ"ל עולה כי עמדתו של בית המשפט העליון היא כי לאחר מתן פסק הדין בערעור חלה על המשיב חובת השבה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון לא העניק למבקשת כל סעד אופרטיבי בהקשר זה.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי דין בקשת המבקשת להידחות. אכן, בית המשפט העליון ביטל - ולו באופן חלקי - את פסק הדין. לטעמי, ההשלכה של ביטול כזה הוא אכן כי חלה חובת השבה על המשיב, להשיב למבקשת את הכספים שהוא שילם לה מכוח פסק הדין. אינני נדרשת לשאלה מהו האופן המשפטי בו על המבקשת לפעול כדי להביא להשבת הכספים הללו, והאם עליה להגיש תביעה נפרדת לצורך כך אם לאו.

זאת משום שלטעמי הסעד לו עותרת המבקשת במקרה דנן הוא סעד קיצוני, שאין מקום להעניק אותו בנסיבות המקרה. המבקשת הפנתה בבקשתה להלכת שנפ נ(ע"א 11319/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. משה שנפ). באותו ענין קבע בית המשפט העליון בין היתר כי:

" רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, כגון - ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום לב קיצוני של בעל הדין שהגישו".

אני סבורה כי נסיבות חריגות ויוצאות דופן לא התקיימו במקרה דנן. טענתה העיקרית של המבקשת היא כאמור שהמשיב אינו משיב לה כספים שהתקבלו על ידיו מכוח פסק דין שבוטל. גם בהנחה שהמבקשת צודקת בטענתה, וגם בהנחה שחובת ההשבה חלה על המשיב ללא כל החלטה נוספת או הליך נוסף מטעמה, אין מדובר ב"ניסיון חמור וזדוני" להכשלת ההליך המשפטי, המצדיק הפעלת שיקול הדעת החריג המסור לבית המשפט, וסילוק על הסף של תביעת המשיב.

אינני סבורה גם כי יש להיעתר לבקשת המבקשת לערובה להוצאות. כפי שעולה מההחלטה שניתנה היום, לא צפויות לצדדים הוצאות משמעותיות נוספות במסגרת ההליך - המבקשת תידרש רק להגיש סיכומים קצרים בשאלת השלכת פסק דינו של בית המשפט העליון על פסק הדין ותוצאתו.

בנסיבות אלה, ומאחר שהמבקשת לא הניחה את דעתי כי אם ייספקו לזכותה הוצאות, כי יהיה לה קושי משמעותי לגבות אותן, אינני סבורה כי יש להיעתר לבקשה לחיוב בערובה להוצאות.

לכן - הבקשה על שני ראשיה נדחית.

ניתנה היום, י"ט תמוז תשע"ג, 27 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: